ההגיון מחייב כי אזורי פריפריה יזכו לעדיפות גם באיכות כוח ההוראה. והנה המציאות מלמדת את ההיפך הגמור. לעיתים באותה עיר נמצאים זה בצד זה - בית ספר "נחשב" ובו שיעור גבוה יחסית של מורים איכותיים  ובית ספר נחשב פחות אותו נטשו בעבר מורים טובים רבים.
הסיבה לכך ברורה -אילו היה למורים מסלול קידום משמעותי, ניתן היה לקדם מורים בתוך בתי הספר ולאזן את הנטייה הטבעית לעבור לבית ספר "נוח" יותר. רוב המורים וודאי היו נשכרים ממסלול קידום שיאפשר להם להרגיש מוערכים.

מה מנע מממשלות ישראל ליישום שינוי שכזה?
ובכן - למרות המלצת וועדת עציוני (משנת 1978) הצליחו ארגוני המורים למנוע יישום המלצה זו בטענה רשמית (מובנת כשלעצמה) כי הדבר יחייב שינויים מהותיים כמו מנגנון הערכה וסמכויות למנהלים שעלולים להיות מנוצלים לרעה. המצב הנוכחי - קידום לפי וותק - מבטיח יציבות הנחוצה למעמדם של ארגוני המורים - אך לא תורם למעמד המורים עצמם ולא לשוויון הזדמנויות בחינוך.

לכאורה, העניין נוגע להסכמי עבודה של מורים - בפועל, מדובר בעתיד הילדים וראוי היה לנו, האזרחים, ללחוץ את הנוגעים בדבר להגיע להסכמה כבר מזמן.
השנה ייכנס לתוקפו בחלק קטן מבתי הספר היסודיים הסכם קיבוצי חדש ("אופק חדש") הכולל שיפור מסויים בעניין זה. מאוחר מאוד, מעט מאוד, וכלל לא ברור מה מתוך זה ייושם בפועל (וזה עוד לפני שהתחלפה הממשלה).